בירה מעושנת

מאת חיליק גורפינקל | 15/12/2010

'או, תודה לאל, עכשיו יהיה קצת שקט…'

דני שלייפסטון שמח להיפטר סוף-סוף מאחרוני לקוחותיו. יכול מאד להיות שהם היו גם הלקוחות הראשונים שלו היום. ואולי הם גם ישארו היחידים. ארבעה בסך הכל, אם אפשר להגדיר אותי ואת בני הבכור כלקוחות. הרי שתינו רק בירה אחת ולידה קיבלנו גרעינים על חשבון הבית וגם על הבירה כמעט שלא שילמנו. לדני לא היה עודף מחמישים שקל ודי בזריזות הוא ויתר גם על העשרים שביקש.
'עשרים, חמש עשרה, יאללה שיהיה חמש עשרה . לא חשוב, זה און דה האוס'. מילמל, ספק לעברי, ספק לעצמו.
אחרי ששליתי את אחד עשר השקלים שבכל זאת מצאתי במעבה מכנסיי ושילמתי על הבירה הבהירה שדג עבורי דני ממעמקי המקרר הישן, נהם האיש 'גם זה טוב…' ומיהר להסתלק.

שלייפסטון סוגר במהירות את הדלת ורץ לעבר האמפיתיאטרון. 'יש הופעה נהדרת' הוא אומר.

אחר כך, בחורשה השרופה שממול, נשמע היטב את צלילי מפוחית הבלוז המכשפים שיעלו מהכפר. טובים כמעט כמו הבלוזים והרוק הישן שדני משמיע בבר שלו.
לקרוא למקום של דני בר הוא כמובן סוג של הגזמה. הדבר היחידי שאפשר לקרוא לו כאן הוא דני עצמו. לצלצל יותר נכון. והוא יגיע. כך בפירוש הוא מבטיח על הפתק המודבק לדלת. אחרי הכל, למה לטרוח ולהיתקע ב'מקום' שמה שעושים בו הוא לארח אנשים אחרים שיבואו לשתות את הבירה שבישלת. עדיף הרי להמשיך לבשל עוד קצת בירה ואחר כך לשתות אותה בעצמך.

אל תבינו לא נכון. דני הוא מארח נפלא. בזמן ובקצב שלו. וגם הם נהדרים. אם אתם 'זורמים' איתם, כמו שאומרים היום, ולא מפעילים מערכת שיקולים שמתאימה אולי לבר אחר. רגיל. לא הבר של דני.

צהרי שישי. לפני שבועיים היתה כאן שריפה ענקית ולפני שבוע סופה נוראית.
'לא בישלתי בירה מאז השרפה', אומר דני. סימני האש אינם נראים במקום שלו וגם סימני הסופה לא ממש. אלא אם כן טועים לחשוב שהבלאגן הנורא השורר כאן הוא תוצאתה הישירה של הרוח שעברה כאן ביעף. הוא לא.
'עף לי הגג', אומר שלייפסטון.
אני מסתכל למעלה.
הגג שם.
'הגג בבית?' אני מנסה.
'לא, זה שבחוץ', הוא עונה ומנער שוב, בפעם האלף, את תלתלי הכסף שלו, תוקע בי מבט בוחן מעל משקפי הראייה הכהים התלויים על חוטמו. אני יוצא החוצה ומבין שהגג מעל הרחבה בחוץ נראה באמת מאולתר. כאילו שכל השאר לא.
הזוג הצעיר שמרכיב יחד איתי ועם בני בן העשר את רביעיית הלקוחות להיום, שרוע על הספה המרופטת בכניסה לבר. הבחורה ארוכת השיער צוחקת בלי הרף. יכול להיות שזה בגלל הבירה. או אולי בגלל דני. או שזה משהו אחר לגמרי.
'איך הפסקת לעשן דני', היא שואלת.
'או, זה היה פשוט מאד', עונה לה שלייפסטון, 'ביום ראשון המכולת כאן סגורה ובדיוק נגמרו לי הסיגריות, אז הפסקתי'.
הבחורה מתפקעת מצחוק. עכשיו כבר מפליג לו דני על ים דמיונו הסוער והשתוי ומספר- ממציא לנערה את כל תולדות הסיגריה העולמיים. אחר כך הוא מוזג לה ולבחור בירה כהה שאותה לא ביקשו.
יש לזה ריח מעושן, מנסה הבחור להסביר לנערה. היא לא ממש מבינה על מה הוא מדבר אבל לוגמת בשמחה.
שלייפסטון ממשיך להצחיק את הנערה. אותה נערה שממנה ומבן זוגה, ומאיתנו כמובן, ישמח כל-כך להיפטר בעוד כמה דקות. אפשר כמובן לנסות ולפענח את מערכת הסימנים והשיקולים של האיש, אבל בשביל מה. השמש מחממת, הבירה מצננת והגרעינים השחורים בצלחת ליד מלוחים כמו שצריך ועושים את העבודה, שזה כמובן לגרום לך לרצות עוד בירה. חבל שצריך לנהוג.

הרוק הישן הבוקע מן הרמקולים מזכיר לי שוב שדני הוא אלוף הפלייליסט של כל הזמנים. ככה קוראים לזה היום, לא? פלייליסט. פעם קראו לזה מוזיקה. טוב, פעם עוד עשו כזאת.
פעם כנראה גם עשו עדיין אנשים כמו דני. זרוקים, שתויים, מצחיקים, מוזרים. אנשים שלא ממש מעניין אותם להסתדר עם העולם, להכנע לו, לציית לתכתיביו ולזרום עם שינוייו. דני, כך נראה, זורם רק עם דבר אחד, עם הבירה שלו.
המון זמן הוא יושב כאן כבר, בכיכר המרכזית של עין הוד, ומבשל בירה. נדמה שלא רבים מכירים את האיש והבירה שלו, למרות שהם היו כאן הרבה לפני שישראל נשטפה בגל של מבשלות בירה ביתיות. על הקיר בחדר הפנימי המבולגן תלויות עדיין שתי תעודות ישנות המעידות על זכיותיו של דני בפרסים כלשהם בתחרויות בישול הבירה הביתית הראשונות שנערכו כאן. נדמה לי שפעם הבנתי שדני לא היה ממש מרוצה מכך שאינו זוכה לכבוד הראוי לו לדעתו כאחד מהאבות המייסדים של הטרנד הנוכחי הזה. נדמה לי גם שעכשיו כבר לא ממש איכפת לו יותר. גם בכמה הדקות הספורות שניסינו להיות סוג של אורחים שלו כאן, לא הפסיק האיש להתרוצץ בין הבית, או המוזיאון כפי שהוא מכנה את הגלריה שבה מציגה בת זוגו את ציוריה, והבר הזרוק. מזיז סירים, שולף ארגזים מהמקרר הישן וכמובן שמדבר. נוהם, צוחק, שואג. חי. מעניין אם יש דבר כזה שתיין היפראקטיבי.

איזה בירות יש לך? אני מנסה לחלץ ממנו שביב מידע מסודר.
יש חיטה עצבניה, יש בירה אדמונית נהדרת, אדמדמה כזו, יש כהה, יש בהירה. אתה תגיד שיש רק בהירה אחת וכהה אחת, הוא מנחש בלי שום בעיה מה באתי לעשות למרות שהשתדלתי להראות כמו תייר מזדמן.
ומה נתת לי? אני מנסה להבין.
אה, מה זה חשוב, הוא אומר.
אז ה'מה זה חשוב' היתה בירה בהירה עם טעמים שכזאת, מאלה שבדרך כלל אני לא ממש סובל אבל פה דווקא אהבתי. אם תטענו נגדי שאני מושפע מהאווירה שמסביבי, אומר לכם שאתם כמובן צודקים, ואם אתם לא מושפעים ממה שמסביבכם, אז חבל.
אחר כך גם כיבד אותי דני בבירה כהה אחת שגם היא התחבאה בתוך בקבוק ממוחזר של אחת המבשלות הגדולות. את הבהירה שתינו מבקבוק חצי ליטר של טובורג בכוס עם לוגו של גולדסטאר ועכשיו זה היה ההפך. אחרי כל השנים הללו, עדיין אין לדני שום עניין בלוגו משל עצמו. ישראל הרי מלאה במספיק בירות חדשות שיש להן לוגו הרבה לפני שיש להן טעם. הבירה הכהה היתה מתוקה מאד, כמו שאני לא אוהב, וטעימה מאד, כמו שצריכים להיות הדברים כשטוב לך.

כי ה'מה שמסביבכם' כאן הוא כמעט הכל. וכמעט כלום. מקום קטן, זרוק, מבולגן, נטול הוד והדר, כזה שאפילו החמארות של מתי בשוק לוינסקי או של אלירון (אקס גבריאל, אקס יוסי אנג'ל) בשוק הפשפשים נראות כמו היכלות פאר לידו. דני לא מנסה ליצר שום דבר שדומה לבר ממוסד או אפילו לא ממוסד. הכל כאן נראה כאילו בכל רגע ייסגר או ייפול. ויכול להיות שזה נכון. דני נראה כמי שאינו חייב למקום שלו כלום. בעיקר לא סדר וניקיון. ארגזי בירה מכל המינים והגדלים, מקררים ישנים וחלודים. רמקולים זרוקים בחצר, ספות חצי קרועות, סירים מפויחים לבישול הבירה.
דני מצטייר כמי שעושה בדיוק מה שבא לו, בדיוק מה שהוא אוהב, ובכל רגע זה יכול להשתנות וזה אכן משתנה כמעט בכל רגע. עכשיו הוא רוצה לדבר אתך ועכשיו כבר לא. עכשיו הוא רוצה להחליף דיסק מאריק קלפטון לבטהובן ולנצח עליו קצת ועכשיו הוא רוצה לרוץ הביתה ולהכין רוטב עגבניות לפיצה שהוא מכין כאן לפעמים. ועכשיו הוא רוצה להכין בירת סטאוט כהה שהוא קורא 'לה שוקו סטאוט' ועכשיו בירת אייל אדמונית בשם המצחיק 'Your Mamas Ale '. וככה גם הניסיון לחלץ ממנו מידע בסיסי כמו איזה בירות בדיוק יש כאן עכשיו ואיך קוראים להן, ולבירות שלו יש תמיד שמות משעשעים להפליא, נתקל בחומת מלמולים ותשובות חסרות פשר. וזה באמת לא משנה.

בצהריי שישי שטופי שמש של אמצע החורף המוזר שלנו, סמטאות האבן של כפר האמנים המנומנם מתמלאות בעשרות סקרנים שבאו להציץ לבוהמיינים שבתיהם עלו באש. שלייפסטון עושה מאמץ מינימלי, שזה אומר שום מאמץ שהוא, למשוך מי מהם אל המקום שלו, כולל אלו שכבר טורחים הלציץ ולנסות ולהבין מה זה בדיוק המקום הזה. מקום שנראה יותר מכל כמו חצר אחורית של אספן זבל כפייתי.
שלייפסטון בשלו. הוא מבשל בירה, שותה חלק גדול ממנה, משמיע לעצמו מוזיקה שהוא אוהב ואם במקרה אתם רוצים להצטרף, בתנאים שלו, אז בסדר. או שלא.
אחר שגמרתי את הבירה וחילצתי ממנו פורטרט מהיר ומצחיק מאחורי הבר, נפרדתי ממנו לשלום ולקחתי את הבן שלי שהמתין בסבלנות מהולה בחשש קל מהאיש המוזר, לראות סוף-סוף את הציפורים שהבטחתי לו ביער שממול. עמדנו בין האורנים השרופים וצפינו על הכפר. הבלוז מילא את האוויר והניחוח המעושן עלה מדי פעם מבין העצים. והפעם זו לא היתה הבירה המעושנת של דני, זה היה היער כולו. עצוב. אבל איכשהו, כל עוד דני שלייפסטון בסביבה, וכל עוד הוא ממשיך לבשל את הבירות הטעימות שלו במקום המוזר והמצחיק שלו, אתה רוצה להאמין שעוד לא הכל אבוד ועוד יש תקווה. היער יצמח שוב, הכפר ישתקם, ודני יעשה בירה. כמו שצריך להיות.