מעיין הבירה – פראיירים לא מתים, תודה לאל

מאת חיליק גורפינקל | 11/09/2010

'תהיה פראייר ושיהיה לך מאיפה להיות פראייר'.

ראובן לא פראייר. הוא אף פעם לא היה. לפעמים זה קצת עצוב.

אני יושב במעיין הבירה עם הילדים שלי . מי היה מאמין. חוץ מזה שהבירה שלהם היא עדיין בלי אלכוהול, הכל כבר נראה זהה. הם אוכלים קוסטיצה, לא שניצל עם צי'פס. הגדול לפחות. הוא טועם גם קראפלעך עם בשר ובצל מטוגן ואני לא יודע את נפשי מרוב אושר וגאווה.
אני חושב קצת על הורים וילדים. הילדים שלי וההורים של ראובן, נחום ושרה מאיר שהקימו את מעיין הבירה ב1962 וידעו להיות פראיירים. לתת אוכל לרעבים ואפילו לקרוא להם מהרחוב אם לא היה להם אומץ להכנס בעצמם ולבקש. היה להם מאיפה להיות פראיירים. היה לחם על השולחן וזה מה שהיה חשוב. כשלקוחות התאשפזו נחום מאיר נסע לבקר אותם בבית החולים והביא להם אוכל ממעין הבירה, שיהיה להם טעים.

לא תמיד זה היה כך.

כשהגיע נחום לחיפה ב1947 לא היה לו מאיפה להיות פראייר. נחום לחם במלחמה ב1948 הוא שחט ג'מוסים בסכין בחולה ובישל את חלקי הפנים שלהם לרעיו הלוחמים. זו לא היתה המלחמה הראשונה שלו. במלחמה הקודמת, זו שקראו לה השניה והיתה הגדולה מכולן, איבד נחום מאיר את כל משפחתו. נחום עצמו לחם כטנקיסט וניצל. אחיו יואל הצנחן נעלם באירופה באחת הצניחות. נחום היה אחד מאותם חיילים נדירים שלא עישנו ואת הסיגריות היה מחליף בעוד מנת לחם. אולי בגלל זה הבן שלו, ראובן, אוהב כל כך לחם, צחק איתי פעם אביטל, חתנו של ראובן.
אחרי המלחמה, בחיפה, התגוררו בתחילה נחום ושרה בצריף במעברת חוף שמן. ראובן בנם ינק חלב גם מאמו וגם משכנה בדואית. נחום ושרה גידלו כבשים ופרות. שרה מכרה את החלב בכדים. נחום מצא עבודה בבית החרושת לבשר ונקניק 'זילבר'. הוא שחט חזירים באמבטיות ואחר כך הפך למייסטר של בית החרושת. אחר כך פתח אטליז משל עצמו ברחוב נתנזון 4, מה שלימים יהפוך למעין הבירה. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. לפחות עבור מי שדברים כאלה הם היסטוריה עבורו. אני למשל.
בשנים הראשונות הרשה נחום ללקוחות להביא אוכל מהבית והוא רק מכר להם את הבירה.

נחום היה איש גדול ששקל 150 קילו בימים הטובים. הוא ישב כל היום בפינה שלו, השגיח על העסק ושתה בירה.
נחום מאיר נפטר בגיל 76 מאי ספיקת כליות. זה קצת מוזר, אומר ראובן בנו, הוא הרי שתה 20-25 בירות ליום וידוע שבירה טובה לכליות.

אז הנה אני יושב שוב במעין הבירה, כמו שאני עושה בכל פעם שאני מגיע לחיפה, מביט בילדי וחושב גם על שאול אברון ועל אחד המשפטים הכי מפורסמים שלו 'כשהתעוררתי בבוקר עם טעם הפסטרמה בפה'. וההמשך ברור.

נכון, הפסטרמה כבר לא מה שהיתה וגם לא הקוסטיצה. אבל איפה עוד אפשר לאכול את הדברים האלו. רק בעוד שניים או שלושה מקומות ולאף אחד מהם אין את ההיסטוריה והסיפור של מעיין הבירה. וזה הרי כל כך חשוב. לי לפחות.

ונכון, מהברז יוצאות כבר המון בירות מכל העולם, לא רק גולדסטאר. אבל הגולדסטאר עדיין נהדרת, אחת הכי טובות שיש גם בעיר של בארים ותיקים כמו חיפה.

ונכון גם שאין כאן באמת יותר מלחים שיכורים או מלחים בכלל, רק שניים שלושה פנסיונרים של צים שנדמה שגם הם מתגעגעים קצת לאבא של ראובן. וגם המבשלות גדולות הגוף שפעם מלאו את כל חללו של המטבח הקטן שבמעלה המדרגות כבר לא כאן. המקום הקטן גדל עד מאד והפך זה מכבר למעין אנדרטה לעצמו. בשירותים שומעים רדיו ואת השולחנות מאכלסים אנשים הייטק צעירים ומלוקקים.

ויש גם את ראובן.
ראובן, כך נדמה לי, לא רואה אותך ממטר. הוא אף פעם לא ראה. ראובן הוא איש עסקים. אבל איזה ניצוץ ממזרי בעיניים מזכיר לך הבן של מי הוא וכשהוא ניגש לשבח את ילדי אני מתרגש גם אם אני יודע שהוא לא באמת מתכוון לזה או מתעניין בהם. כזה אני.

כי את מעיין הבירה אף אחד לא יוכל לנצח. אפילו לא ראובן בעל הבית ואפילו לא מעין הבירה עצמו שכבר מזמן איננו הוא עצמו אלא משהו אחר.
כי כל עוד יש כבד קצוץ וקרפלאך, פסטרמה וקוסטיצה, חמוצים וגולדסטאר מהחבית, ובעיקר, בעיקר, איזו פינה קטנה בלב שמזכירה לך מה היה כאן פעם, מין פעם שכזה שאתה בתור נער עוד הספקת להכיר לרגע קט, כל עוד יש את כל אלו אז שום דבר לא באמת משנה.

אז ככה יוצא שאני יושב כאן עם ילדי, מביט בהם גאה ומאושר וחושב איזה כיף שיש לי מאיפה להיות פראייר. כמה טוב שפראיירים לא מתים. כמה כיף להיות פראייר של מעיין הבירה.

מעיין הבירה.
נתנזון 4, העיר התחתית, חיפה. א-ו' 10:17. בימי שלישי גם בערב.