שמח ועצוב – בירה אצל מתיתיהו לנדשטיין

מאת חיליק גורפינקל | 11/06/2010

הפעם הוא אפילו לא קילל.
אבל הוא קם. לכבודי. ניגש לברז ומזג לי בעצמו חצי ליטר גולדסטאר. את הדג הכבוש שביקשתי ליד כבר ביקש מהנכד להכין. האיש לידי הלך, חזר, והדג עדיין לא הגיע.
"חצי שעה הוא מחכה כבר לדג מלוח שלו, יא עצלן." נזף בנכד הצעיר.
"מה קרה לכם כולכם היום, כולם רוצים לאכול. מה לא אכלתם בבית בשבת?"
ללמדכם שגם הנכד כבר לומד. אולי הוא עוד לא מקלל כמו סבא אבל לרטון הוא כבר יודע. אולי לא בסטייל כמו אדון לנדשטיין הסבא, אבל גם זה משהו.

כמעט ארבעים שנה מוזג כאן מתיתיהו לנדשטיין את הגולדסטאר המשובחת שלו, הכי טובה שיש מבחינתי.
לא מזמן שמעתי את גיל חובב מספר למאזיניו שב'לה מזון', החזירייה החדשה של שני השפים יוצאי יועזר ברחוב טשרניחובסקי, מגישים לא רק פסטרמה חמה מצוינת אלא גם את הגולדסטאר מחבית הטובה בעיר.
'לה מזון' נפתחה לפני כמה שבועות. הבר של מתי קיים מ1935. האם אני צריך להמשיך ולהסביר את עצמי או שהקלות הבלתי נסבלת של הקיום המודרני כבר ברורה גם לכם. הכי טובה בעיר? על בירה של מקום שעוד לא ניגב את הקצף של החלב משפתיו, שלא לדבר את הקצף של הגולדסטאר.
אני מאחל כמובן לצמד הצעיר שנים ארוכות של עסקים טובים. הפסטרמה שלהם באמת יכולה לתת קרב טוב אפילו לזו של מעיין הבירה החיפאי, אבל את מה שמתי לנדשטיין כבר שכח מזמן, הם עדיין לא למדו.
הבירה שלהם אגב מצוינת. אז מה?

הייתי בן 17 כשהגעתי לראשונה לשוק לווינסקי שלא על מנת לאכול ב'מונטה קרלו' עם הוריי בשבת או לקנות לקרדה. מן הסתם עוד לא קניתי בכלל לקרדות אז. כבר אז ראיתי את החמארה הפולנית של מתי ומן הסתם כבר שמעתי אותו נובח על לקוחותיו הקבועים, ורק על הקבועים, "תילך יא מאנייק" (היוד הנוספת אינה טעות הדפסה).
אבל לא היה לי אומץ להיכנס. הרגשתי מין הסתם צעיר מדי. אז הלכתי לאלימלך במקום ונשארתי שם שבע שנים תמימות. כמו יעקב אבינו שעבד קשה, קיבל אחת והמשיך לעבוד קשה בשביל השנייה. אני שילמתי את חובי לחברה אצל אלימלך בשביל להיות חבר במועדון השכן. באופן מוזר, עשרים שנה ומאות חצאי גולדסטאר לאחר מכן, אני עדיין לא מרגיש ממש שייך. ואולי בדיוק בגלל זה אני ממשיך לבוא. כי בדיוק כמו גראוצ'ו מרקס אני כנראה לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני. מעדיף להיות לא חבר במועדון כמו זה של אדון מתי.
אלימלך לא היה מקום רע אז. שיסל ויבי עוד ישבו בו, סיפרו בדיחות, הראשון, ונאמו נאומים חוצבי להבות, השני. אבל לבי יצא אל מתי.
בוקר אחד, כן בוקר, אחרי לילה של עבודה כעוזר במאי שני ברחוב הרצל הסמוך, עזרתי אומץ ונכנסתי. בשבע בבוקר כבר היה פתוח.
"אפשר לקבל בירה?" שאלתי.
"בירה??". הביט בי מתי במבט תמה כאילו ברגיל הוא מוזג קפה הפוך.
"כן…" עניתי בחשש וכבר הצטערתי שבאתי והבנתי שאני עדיין נראה צעיר מדי (זה אגב נכון עד היום).
"בסדר". ענה אדון לנדשטיין והתחיל למזוג.
"אפשר גם מלפפון חמוץ…?" ביקשתי בחשש.
"מלפפון חמוץ???" נזף בי שוב מתי ומיד שלה עבורי שניים כאלה מהגיגית הקטנה שלידו.
התאהבתי מיד.
עשרים שנה חלפו. וכאילו כלום לא השתנה.
הלקוחות עדיין מתווכחים על גנרל יאמאמוטו ומשה דיין כאילו לא הלכו לעולמם לפני שנים.
"אתה יודע למה רומא נפלה?" שואל אחד מהם את השני ואפילו לא מחכה לתשובה.
"בגלל שחיתות".
"בגלל שחיתות וזונות" עונה לו מיד רעהו.
נו, תגידו לי. איפה עוד תשמעו שיחות כאלה. ואיפה עוד תשתו גולדסטאר כזו, חצי ליטר שכבר אגדות שלמות סופרו עליו ועל האופן שבו הוא מצליח משום מה להפיל אותך יותר מכל בירה אחרת בעיר. מה לא אמרו עליה, על הבירה של מתי. שזה בגלל המזיגה האיטית, הצינור הארוך, הקירור הנכון, הניסיון, הירוקת והחלודה בצנרת שעושות את הטעם. שמתי מוסיף בקבוק ברנדי לכל חבית.
האמת היא כנראה בתחום האפור שבין הניסיון והמיסטיקה.

פעם באתי בצהרים ולקוח אחד שאל את מתי למה הוא מקלל כל הזמן.
"אני מקלל? אני? תגיד לי אדוני…" פנה אלי. אדוני…
"אני פעם קיללתי אותך?" שאל
נאלצתי להודות שלא. עוד הוכחה שמעולם לא הפכתי ללקוח קבוע באמת אצלו.
"אתה רואה יא מאנייק". ירה מתי בניצחון את תשובתו בלקוח הקבוע שעמד לידי.

אבל מתי ומהמקום שלו הם הרבה יותר מגולדסטאר משובחת וקללות עסיסיות.
מתי הוא בית לאנשים שאינם מכונים להיות עבדים לזמן ולתקופה, למרוץ העכברים המודרני, לפוליטיקלי-קורקט, וגם, תסלחו לי לרגע, לאישה שבבית. גם לי יש אחת ואני מת עליה, אבל למתי היא לא באה איתי. דווקא לקחתי אותה פעם. היא ביקשה בנימוס שלא אחזור על כך. היא שמחה על כל ביקור שלי שם כי היא יודעת שאולי אחזור שיכור אבל גם שמח כפי שאינני שמח משום דבר אחר בחיי. חוץ ממנה כמובן (מה אני צריך צרות עם האישה).

יוסף הברמן השותף כבר לא כאן. לפני כמה חודשים הצטרף לשולחן הגדול בשמיים ומן הסתם הוא מוזג שם גולדסטאר עכשיו ליבי ולמלמד המציל. גם סוניה הטבחית המקסימה כבר לא עובדת כאן יותר ורון חולדאי, ראש עירנו היקר, ממילא לא מרשה יותר לבשל כאן את הגפילטע פיש הכי מכוער והכי טעים בעולם, גרגרי הארבעס (חומוס) החמים והרגל הקרושה המפחידה אבל הכל כך טעימה. תל אביב מעולם לא הבינה מהם מוסדות התרבות האמיתיים שלה, נכסי צאן הברזל. עובדה, גם את המזרקה של גוטמן מכיכר ביאליק פרקו ומכרו לבנק בשדרות רוטשילד.

אבל מתי עוד כאן והוא לא רק קללות וגסויות ובירה נהדרת. הוא גם איש מבוגר, בן שמונים כבר, וקצת קשה לו לעמוד, ולמזוג, ואפילו לנשום, אבל הוא עדיין מאכיל באהבה את חתולי הרחוב כולם ולדעתי הוא בכלל נשמה רגישה ועדינה מתחת לשריון ה'בעלעגולה' הקשוח שלו. ובאמת פעם היתה זו תחנה לעגלונים צמאים, הרבה לפני שמתי הגיע לכאן. איציק, הבן של מתי שממשיך את השושלת יחד עם הנכד, סיפר לי פעם שבעל הבית הראשון היה אחיו של אלימלך השכן ומישהו אחר סיפר לי שאחריו ניהל את המקום איש בשם אהרון גורפינקל. גם אני גורפינקל ואבא שלי נולד ברחוב המקביל אבל מעולם לא שמעתי על אף אהרון במשפחתנו. אז אולי זו רק אגדה אבל אני אוהב אותה. אני אוהב לחשוב שבאיזשהו אופן, אולי גם אני קשור לבר הכי ותיק והכי טוב בארץ. בר שלעולם לא אהיה קבוע בה, אבל זה לא יפריע לי להמשיך לבוא.
תהיה לי בריא אדון מתי, לעוד הרבה שנים של שניט מקציף של גולדסטאר, דג כבוש עם בצל שעוד מרשים לך למכור, תודה לאל, וקללות עד לב השמיים. אני אוהב אותך.

מתי.
מטלון 41 פינת זבולון, שוק לוינסקי, תל אביב.